שרידי מושב כרמון
מתוך עמוד ענן
53 מ'
תקציר
כרמון היה מושב עובדים מדרום מזרח לצומת "הודיה" ועד ל"גבעה 113 ", צפונית מערבית לקיבוץ נגבה ומזרחית למושב הודיה. בקצה גבול המערבי של המועצה האזורית "שפיר", באזור הכפר הערבי ג'וליס לשעבר, אשר תושביו ברחו במלחמת העצמאות בתש"ח. שמו המקורי היה כפר "הכורמים"- ("כל מקום" הוצאת מטכ"ל, אכ"א, 1953) הגוף המיישב- "תנועת המושבים". האוכלוסיה הייתה מורכבת מקבוצת עולים מבוגרים, ברובם הגדול מרומניה. מושב כרמון החזיק מעמד עשר שנים עד שהתפרק. במאמרי זה, ברצוני לספר את סיפורו של מושב כרמון. אך לפני כן הקדמה קצרה. בראשית שנות החמישים, בשנותיה הראשונות של המדינה. בימי העלייה הגדולה והצנע, ממשלת ישראל בראשותו של דוד בן גוריון ז"ל הקימה תנועה בשם: "מן העיר אל הכפר". מטרת התנועה: לעורר, לפעול ולעודד מעבר של תושבים עירוניים אל ההתיישבות החקלאית, כדי לסייע לכלכלה ולביטחון המדינה. במסגרת התנועה "מן העיר אל הכפר", הסוכנות היהודית הקימה באזור הדרום את הישובים הבאים: אורות, יד נתן, סגולה, רווחה וכרמון.
לא כל הישובים החדשים אשר הוקמו בשנותיה הראשונות של המדינה שרדו. הבדידות, משברים חברתיים וכלכלים גרמו לנטישתם בעיקר בשנים: 1949-1956 הם סבלו ממשברים חברתיים, כלכליים ומן הבדידות. בד בבד עם כרמון היו ישובים נוספים, אשר הוקמו וכעבור שנים בודדות ננטשו: "נווה יאיר" (קיבוץ של יוצאי מחתרת לח"י, על שמו של מפקדם אברהם יאיר שטרן ז"ל) באזור הנגב המערבי ליד קבוץ עין השלושה, . (1949-1950) "אבוקה"- קיבוץ בעמק בית שאן. (1941-1952) "אחוזת נפתלי"- מושב חרדי של פועלי אגודת ישראל (פאג"י) ליד קיבוץ לביא שבגליל התחתון (1949-1958) . היות, שלא מדובר בפרק גבורה בתולדות התנועה הציונית לא רבים ששים לדבר עליו. היו ישובים נוספים שפתיל חייהם נותק, וזאת - רק רשימה חלקית שלהם.
לפני 64 שנה, למחרת יום הכיפורים, בתאריך: י"א בתשרי תשי"ג (30 בספטמבר 1952) הוקם מושב כרמון, על ידי 50 משפחות של עולים מבוגרים מרומניה, אשר היו ניצולי שואה. הישוב החדש נקרא בתחילה:"כפר הכורמים". שטחו היה 1500 דונם. בתחילה גרו באוהלים ואחר כך בצריפים קטנים. הצריפים היו קרובים לכביש הראשי(כביש קסטינה-אשקלון). עיתון "דבר" דיווח באותם ימים על טקס העלייה על הקרקע:"המתיישבים הגיעו למקום לפני שעות אחדות, זה אך הוקמו אוהלים ונעשו הסידורים הראשונים. הונח צינור המים הארעי. נמתחה גדר. בשעות אחר הצהריים התחילו נוהרים אל המקום אורחים לטקס העלייה. אותה שעה עמד על תילו הצריף היחיד במקום: הצרכנייה". ההתחלה נראתה מבטיחה. בעיתונות נכתב:"הישגיהם אינם מועטים. אנשים אשר חשבו אותם לבלתי מסוגלים לעבוד, גילו יכולת בעבודה. הצליחו לעבד 800 דונם של כרמים נטושים, להכין משתלת גפנים למאות אלפי שתילים". ועוד ציטוט מעיתון נוסף:" הם הוכיחו כי אפילו בגיל לא כל כך צעיר, אפשר עדיין לפנות לעבודת האדמה". המתיישב המבוגר ביותר היה כבן 70 והצעיר כבן 50. באמצע שנות החמישים התגוררו בכרמון 115 תושבים. מתוכם 12 ילדים. הישוב ידע גם רגעים של שמחה. בעיתונות נכתב:"כפר הכורמים המיוחד, זכה גם לשמחה משפחתית. כורם בן 63 הכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו." (מעריב 19/4/53). בין החברות בישוב הייתה אחותה של מלכה שרייבר: רחל. אשר הייתה נשואה לשרגא פוקס ז"ל. בכרמון היו 50 צרי
כיום (2020) יש במקום מטע מגודר ולא נראים כל סימנים שהם ליישוב שהיה.
הרחבה
פירוק הישוב: "הבטיחו לנו שייבנו בתים, ישתלו כרמים, יטעו פרדסים. הבטיחו גם לולים ורפתות. לאן נצא? לאחר עשר שנים שעבדנו כאן, איבדנו את כוחותינו, הזדקנו, לאן נפנה?" (עיתון מעריב 26/6/61) בחלוף השנים התברר, שהכרמים אינם מניבים יבול מספיק. המצב הכלכלי הדרדר ותושבים רבים הפכו למקרים סוציאליים. מושב כרמון נועד לשמש ניסיון ליישב על אדמה חקלאית קשישים שעסקו בחקלאות בארץ מוצאם. מלבד היותם קשישים ונעדרי יכולת לנהל משק חקלאי, התברר גם שחסר דור המשך צעיר. בנימין מלמוד ממושב ניר בנים, מי שהיה מדריך חברתי-משקי במושב כרמון באותם ימים סיפר לי שאנשי כרמון לא האמינו בעצמם. "הם עבדו בכרם ענבים שהיה עוד מתקופת הכפר ג'וליס. היה גם קצת ירקות. היו משפחות שהיה להם קצת תרנגולות בחצר הבתים". מועצה אזורית "שפיר" בראשותו של מושקה ניסתה להקל על מצבם הקשה של המתיישבים. "הסוכנות היהודית" החליטה לפרק את הישוב. כל משפחה, אשר עזבה את ביתה, קיבלה מהסוכנות דמי פיצוי-פינוי בסך 5,000 לירות ומחיקת חובות. רחל כהן, ילידת מושב כרמון, סיפרה שסכום הכסף שנתקבל עם הפינוי, היה סביר והוא הספיק להוריה לרכוש דירה, ואף נישאר להם כסף. המתיישבים שפונו פוזרו ברחבי הארץ והיו אף שנקלטו בבתי אבות. אך הייתה גם קבוצה שסירבה להתפנות עקב חששם מעתידם הלא ברור. בעיתון מעריב מתאריך 26/7/61 נכתב: "עשרה זקנים נאחזים במושב כרמון בשארית כוחותיהם". בסופו של דבר. הושג הסכם עימם ואחרוני המתיישבים התפנו. המשפחה האחרונה אשר עזבה את הישוב הייתה משפחת יחיאל ושרה בקלו עם ילדיהם משה ושושנה. בעיתונות נכתב: "אחרון המתיישבים מר בקלו הועבר מצריפו שנותר כשריד אחרון למושב שבו התגוררו 50 משפחות". לאחר שהסוכנות סיימה את מלאכת פינוי המתיישבים. הישוב נהרס כליל. מלבד המקלט שנשאר כשריד אחרון. בעיתון "מעריב" מתאריך 6/2/62 נכתב: "המחרשות עקרו הכל. המתיישבים פונו ופוזרו בכל הארץ. צריפיהם נהרסו ונמכרו כגרוטאות. דרכי הכפר נחרשו היטב והתלמים העמוקים והארוכים הותירו מאחוריהם שדה בור, ספוג גשמים". לאחר הפירוק באזור אשר היה הישוב, נטע מדור ההדרים של הסוכנות פרדס. באמצע שנות השישים (1964), חברת הנפט "לפידות" ניסו בשני מוקדים לחפש נפט בשטחי כרמון וכינתה את הבארות בשמות: "כרמון 1" ו"כרמון 2". עיתון "דבר" דיווח על החיפושים:"נמצאו סימני נפט, אולם לא בכמויות מסחריות." בשנת 1973 הוחלט להקים במקום אתר אשפה אזורי. האתר שימש את ישובי מועצות אזוריות: שפיר, יואב, לכיש באר טוביה, ושער הנגב, מחנות הצבא באזור וגם את הערים: קריית גת ושדרות. ישובי האזור: נגבה והודיה סבלו מאוד מן האתר -הגבעה "הריחנית"- אשר הלכה וגבהה. עד שבשנת 1995 הוחלט לסוגרו ולשלוח את האשפה לאתר "דודאים" שליד באר שבע. מערבית לאתר האשפה לשעבר: יער כרמון של קק"ל.
אחרית דבר:
בשטחי הישוב יש כיום מטע של אפרסקים, אשר שייך לחקלאי רני בר-נס ממושב ביצרון. סמוך למטע יש פרדס אשר שייך לקיבוצי פרוזדור ירושלים: צרעה, הראל ונחשון.
על הכביש הראשי מוצב שלט ובו כתוב: "פרדסי כרמון".
ילדי כרמון לא שמרו על קשר ביניהם ולא נפגשו.
הקמת ישוב המבוסס על קשישים הייתה שגויה.
כאשר אני נוסע על הכביש הראשי ליד צומת הודיה, ואני מביט על האזור אשר היה בעבר מושב כרמון, אני מנסה לדמיין איך היה נראה הישוב כיום, אילו היה עדיין קיים.
למרות הכל משה בקלו מילדי כרמון מסכם:" כרמון בתקופתי היה גן עדן. אני יכול לומר שזאת הייתה התקופה היפה בחיי".
סיווג: אתר היסטורי
נגישות: הכל
מקור:ישראל זיסק, טורקו, גיאצ'ו
תאריך עדכון: 8/11/2020 15:08:02
קישורים חיצוניים
