הר הבית
מתוך עמוד ענן
744 מ'
תקציר
המקום הקדוש והחשוב ביותר לעם היהודי. עליו עמדו שני בתי המקדש, מקדש שלמה, ומקדש שני של שבי ציון בראשות זרובבל בן שאלתיאל (נצר המלוכה מבית דוד) ויהושע בן צדוק (נצר הכהונה מבית צדוק הכהן), החשמונאים והורדוס. מקום בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו. לפני שכבש דוד המלך את המקום, היה כאן "גורן ארנן היבוסי" שהיה מלך ירושלים. קיימת דעה במחקר, כי המקום היה קדוש ושימש לפולחן לאנשי ירושלים עוד לפני כיבושו של המקום בידי דוד המלך. על פי המסופר בתנ"ך, רכש דוד המלך את המקום בכסף מלא מידיו של ארנן. בפסגת ההר סלע אם הבולט מעל פני השטח, ומעליו מבנה "כיפת הסלע" הנוכחי אשר כשמו כן הוא - מבנה שנועד להגן על הסלע שמתחתיו. על פי המסורת היהודית קרוי סלע זה "אבן השתיה" על שם שממנה הושתת העולם. במקדש, שימש המקום כ"דביר" או "בית קודש הקודשים" שהיה החדר הפנימי והקדוש ביותר, ואליו אסורה היתה הכניסה לכל אדם, מלבד ביום הכיפורים, היום הקדוש בשנה, אז נכנס הכהן הגדול לבדו להקטיר קטורת ולהתפלל על העם במקום. על האבן הונח ארון הברית ובתוכו לוחות הברית שפיסל משה, עליהם חרוטים היו "עשרה הדיברות". מעל הארון סככו ה"כרובים" - דמויות מלאכיות מכונפות, שפניהם איש אל אחיו. הארון נחשב ל"הדום רגליו" של אלוהי ישראל, וחדר זה כמקום משכנו. סיפור עקידת יצחק אירע אף הוא במקום הזה על פי המסופר בתורה. בתוך הסלע יש מערה הנקראת "מערת הרוחות", וברצפתה בור גדול המכונה "בור הרוחות". כיום משמשת המערה כמקום תפילה איסלאמי ליחידים, רצפת המערה מכוסה בשטיחים, ואין אפשרות לאיש להיכנס אל הבור ולעמוד על טיבו. המקדש הראשון חרב בשנת 586 לפני הספירה על ידי הבבלים בראשות שר הצבא נבוזראדן והמלך נבוכדנצר. 70 שנה לאחר מכן נחנך המקדש השני על ידי שבי ציון. מאוחר יותר, שחררו המכבים את המקדש מידי היוונים שחיללוהו בשנות שלטונו של המלך אנטיוכוס אפיפנס. הורדוס, המלך הבנאי המיתולוגי, "שיפץ", ובעצם בנה מחדש את בניין המקדש והוא שהשטיח את שטח ההר והעניק לו את צורתו הנוכחית המישורית כמעט. המקדש שבנה נחרב בשנת 70 לספירה על ידי הרומאים בראשות טיטוס. מאז חורבן המקדש השני נמצא המקום בשליטה לא יהודית. לאחר החורבן בנו הרומאים ככל הנראה מקדש אלילי במקום. בתקופה הביזנטית עמד ההר חרב ואף שימש כמקום אשפה כפי שמתואר במפת מידבא מאותה תקופה, בה לא מופיע ההר כחלק מהעיר. לאחר כיבוש המקום על ידי הערבים במאה השביעית לספירה, ביקר במקום הח'ליף השני עומר אבן אל ח'טאב, שהורה לנקות את המקום מתוך כבוד למסורת היהודית, ואף התפלל בדרום המתחם כשפניו למכה ואחוריו לאבן השתיה שבפסגת ההר, על מנת להדגיש, שלו, כמוסלמי, רק מכה קדושה ולא ירושלים. ככל הנראה נבנה לאחר מכן במקום תפילתו של עומר, מסגד ארעי מעץ, ששימש כבית תפילה לכובשים המוסלמים שהוצבו בירושלים, מבלי להעניק לו חשיבות מיוחדת. בסוף המאה השביעית החליט המלך-הח'ליף עבד אל מאלכ אבן אל מרוואן בן השושלת האומיית המרוואנית, לבנות על אבן השתיה מבנה מפואר, על מנת להתחרות במבנה כנסיית הקבר המפואר שהיה בירושלים וכן על מנת לבנות בסיס מקומי של דת וקדושה בלבנט, שהיה מרכז שלטונם של השושלת האומיית. בנו, הח'ליף אל וליד אבן עבד אל מאלכ, בנה מסגד קבע גדול בדרום המתחם ובערך מאותה תקופה החל האתר להיות מזוהה עם "המסגד המרוחק" ("אל אקצא = הקיצון") המופיע בקוראן פעם אחת בהקשר של סיפור מופלא שסיפר מוחמד נביא האסלאם, על חלום שחלם באחד הלילות ובמהלכו הוא רכב על גבי סוס פלאי בשם "אל - בוראק" שהיה בעל גוף של סוס, ראש אישה ומצוייד בזוג כנפיים, והסוס עף בלילה באורח פלא אל "המסגד המרוחק", ושם פגש מוחמד במלאך גבריאל, התפלל, עלה משם לשמים, ופגש שם באברהם, משה, ישוע, ועוד נביאים, והתפלל שם יחד עימהם. על פי הסיפור, באותו מעמד קיבל מוחמד את מצוות "חמשת התפילות" הנהוגות באסלאם. באסלאם דעות אחדות לגבי מיקומו המדוייק של אותו "מסגד מרוחק" אך לאחר זמן, בעקבות הבנייה בהר הבית וכן מתוך שאיפה לרשת את קודשי שתי הדתות שקדמו לו, אימץ האסלאם הסוני את הפרשנות כי הר הבית שבירושלים הוא "המסגד המרוחק" המדובר, ונקבע מעמדו כמקום השלישי בקדושתו באסלאם הסוני, לאחר מכה ומדינה שבחצי האי ערב. (יש לציין, כי באסלאם השיעי אין לירושלים כל קדושה מיוחדת, מעבר להיותה שטח איסלאמי בדומה ליפו או דמשק).
כשכבשו הנוצרים הצלבנים את המקום הם כינו את מבנה כיפת הסלע "מקדש האדון" וזיהו אותו עם מקדש שלמה, בעוד שלמבנה מסגד אל אקצא הם קראו "היכל שלמה" מתוך אמונה כי זה היה היכל ביתו של שלמה המלך. הם הפכו את החללים התת קרקעייים בדרום מזרח המתחם לאורוות סוסים וכינו אותם "אורוות שלמה". לאחר כיבוש ההר מחדש על ידי המוסלמים בראשות צאלח א-דין, חזר אל אקצא לשמש מסגד וצאלח א-דין אף תרם לו "מינבר" מפואר = בימה מפוארת לדרשן המסגד הנושא את דברו למתפללים המתכנסים בימי ששי כמנהג האסלאם. בתחילת שלטונם של המוסלמים במקום שימשו היהודים בתחזוקת המקום אך לאחר מכן, ובמשך רוב שנות שלטונם של המוסלמים חל איסור חמור על כל אדם שאיננו מוסלמי להיכנס למתחם הר הבית כולו. אנשים לא מוסלמים שהפרו איסור זה ונמצאו במתחם, הוצאו להורג. היהודים היו נאלצים בלית ברירה להשקיף על מקום קודשם מהר הזיתים שממזרח לו, או להתרפק על חומותיו שמסביב. בייחוד שימש הכותל המערבי של ההר, שהיה חשוף בקטע גדול יחסית וכן נמצא מבפנים לחומות העיר, כ"כותל דמעות" והתרפקות של היהודים אל עברו המפואר של מקדשם, וכן כמקום המסוגל ביותר להתקבלות התפילה בשל קרבתו למקום הקדוש. מצב זה יצר באופן פרדוכסלי אצל חלק מהיהודים השקפה הלכתית כי אסור ליהודים לעלות אל הר הבית לפני בוא המשיח. בניינו המחודש של המקדש - חלום שהיה נראה דמיוני לחלוטין - מצא את מקומו רק בעידן אחרית הימים יחד עם כל חלום הגאולה, קיבוץ הגלויות, ביאת המשיח, ותחיית המתים. על פי אמונה זו, המקדש השלישי ירד באש מהשמים, מוכן ושלם למקומו בהר המוריה, ולא יחרב עוד לעולם.
הסולטן העות'מני סולימאן הראשון, שיפץ את קירותיו החיצוניים של כיפת הסלע וחיפה אותם בקרמיקות ארמניות צבעוניות כחלחלות המעניקות לו עד היום את יופיו המיוחד. בשלהי תקופת שלטונם של הטורקים בירושלים, בלחץ המדינות האירופאיות השונות, הותרה לראשונה כניסת תיירים לא מוסלמים אל ההר, מה שיצר פולמוס אצל יהודי ירושלים לגבי האפשרות לעלות להר, ובעקבותיו אסרו רבני היישוב הישן החרדים את הכניסה להר הבית מכול וכול, על בסיס אותה האמונה שרווחה ביהודי הישוב הישן כי בניין המקדש השלישי ייעשה רק עם ביאת המשיח וכי עד אז אין ליהודים רשות להיכנס אל הר הבית. איסור הכניסה בהווה נומק הלכתית בעקבות האיסור המקראי על כניסת טמאים ב"טומאת מתים" למקדש, איסור שהמפר אותו דינו "כרת". בימינו, אין אדם שאינו טמא בטומאה זו משום שכולם שהו במחיצתו של מת בחייהם ופרוצדורת ההיטהרות מטומאה זו מסובכת, ולא קיימת עדיין בימינו. הרבנים טענו, שבעקבות האיסור המוסלמי רב השנים על כניסתם של לא מוסלמים להר הבית, אבדה המסורת על מיקומו המדוייק של המקדש בעבר על ההר, ושרידים גלויים לעיו המעידים על גבולותיו של המקדש על ההר אינם בנמצא, ולפיכך קיים חשש שהנכנס אל ההר עלול להיכנס מבלי משים אל תחומו המקודש של המקדש האסור בכניסת טמאים, בעודו טמא בטומאת מת (זו הסיבה להימנעות החרדית כיום מלעלות להר). לעומתם סברו רבנים רבים, כי הכניסה מותרת ואף מצווה, וזאת על פי הכלל "טומאה הותרה או דחויה בציבור" - על פיו אם כל העם טמא ואין בנמצא אנשים טהורים או שאבדה דרך ההיטהרות מטומאה מסוימת, הרי שהיא נדחית עד לחידוש תהליך ההיטהרות . על פי זה מותר ואף חובה בימינו ובכל זמן להיכנס לתחום המקדש על מנת לקיים את עבודת הפולחן במקום אף בטומאה. ואכן, במהלך הדורות נעשו ניסיונות לחדש את "עבודת הקורבנות" על ההר, כולל בעת החדשה על ידי רבנים שונים בעולם, אך ללא הצלחה. לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים והצהרת בלפור, החל לנצל המופתי האנטישמי שכיהן בירושלים, חאג' מוחמד אמין אל חוסייני, את הפוטנציאל הגלום במקום על מנת ללכד את יושבי הארץ הערביים כנגד היהודים. בעקבות זאת אירעו מספר מאורעות דמים, הידועים כ"מאורעות הכותל", התגברו ההצקות ליהודים שבאו להתפלל ליד הכותל המערבי של ההר, והוחלו עליהם הגבלות שונות בסמטה הצרה שלמרגלותיו על ידי השלטון הבריטי. תוך כדי כך, רבים מבני היישוב החדש עלו כתיירים להר הבית בתקופת המנדט, ביניהם המשורר אצ"ג ורחל ינאית בן צבי ועוד. בתום מלחמת העצמאות נותרה ירושלים מחולקת כשהעיר העתיקה, ובתוכה הר הבית, נותרו בידם של הירדנים שכבשו את המקום. בתחילת שנות החמישים, נרצח ברחבת מסגד אל אקצא המלך עבדאללה הראשון, בעת צאתו מתפילת יום הששי במסגד. הרצח בוצע על ידי בן משפחת אל חוסייני, בהתנקשות פוליטית מחאתית על סיפוח הגדה המערבית לממלכת עבר הירדן במקום להקים שלטון עצמאי לערביי א"י שמשפחת אל חוסייני קיוותה כי תשמש בו בתפקידי מפתח... בתחילת שנות השישים, שיפצה ירדן את כיפת הסלע, וציפתה את כיפתו בזהב. לשם השגת הכסף הרב לכמות העצומה של הזהב, אף מכר המלך חוסיין אחוזה גדולה שהיתה בבעלותו בלונדון. במהלך מלחמת ששת הימים כבשה מדינת ישראל את האתר, והתרגשות גדולה אחזה בעם, עת נשמעה קריאתו המהדהדת של מפקד הצנחנים מוטה גור במכשיר הקשר שלו: "הר הבית בידינו!". לראשונה זה אלפיים שנה חזר העם היהודי לשלוט בקדוש שבמקומותיו. אך למרבה האכזבה, ובחטא היסטורי חסר תקדים, מסר מי שהיה אז שר הביטחון - משה דיין, את השליטה במתחם לוואקף המוסלמי, גוף הממומן ומבצע פקודותיו של השלטון העבר ירדני, כאילו לא נוצחו במלחמה והמקום לא נכבש מהם מעולם. הדבר היחיד שהתעקש עליו דיין הוא כי הווקף יאפשר ליהודים לבקר במקום, דבר שהתאפשר עוד משלהי שנות השלטון הטורקי, ושלא היה בו שום חידוש. בנוסף, אימצה הרבנות הראשית בנושא זה דווקא את העמדה המחמירה של רבני היישוב הישן החרדים, בשונה מרוב עמדותיה בכל שטח הלכתי אחר, וקבעה כי חל איסור כניסה גורף להר הבית, במה שנראה היה כקנוניה בין המערכת המדינית והדתית במדינה, על מנת לפטור את מדינת ישראל מלאפשר לעם היהודי את מימוש חלומותיו וחזונו בהר. כיום מדינת ישראל אינה מאפשרת פולחן שאינו מוסלמי בהר הבית כחלק מרצון למצוא חן בעיני מדינות העולם הליברליות ולאפשר את מה שהיא קוראת "חופש פולחן לכל הדתות בירושלים" ולכן הכשירה את הכותל המערבי לתפילת יהודים מחוץ להר הבית, בעוד הוואקף המוסלמי קיבל את השליטה על כל שטח הר הבית. מאז החלטה אומללה זו, יהודים רבים נאבקים למען החזרת עברם המפואר בהר הבית, במסגרת עמותות וארגונים שונים, תוך ניסיונות השפעה על מנהיגים ומדינאים לשנות את ה"סטטוס קוו" השערורייתי שקבעה מדינת ישראל למתחם מאז ששת הימים.
הר הבית כיום מחולק לשני מפלסים. המפלס התחתון תופס את רוב השטח, והוא מקיף את המפלס העליון המרובע, מכל עבריו. על המפלס התחתון נמצאים מבנה מסגד אל אקצא - בדרום המפלס, וכן מתקני היטהרות למתפללים, כגון ה"כוס", מתקן מעוגל וגדול ברחבה שלפני הכניסה למסגד, רהטים ("סבילים") - מבנים ששימשו כמתקני שתיה קדומים שיצאו מכלל שימוש אך חלקם מרשימים בפיתוחם ואמנותם, "קובות" - מבני זיכרון והקדשה לקדושים שונים על פי האמונה המוסלמית, ו"מצטבות" - משטחי תפילה פתוחים לשמיים שבדרומם קבוע ה"מחרב" - מין גומחה מעוגלת בקיר המסמנת את כיוון התפילה למכה, חלקם עשויים מעשה אמנות. במפלס העליון, מבנה "כיפת הסלע" המפואר על כיפתו המוזהבת, ממזרח לו וצמוד לו ה"תאום הקטן" שלו - כיפת השלשלת, הבנויה בתבנית דומה מאוד, וכן מבננים קטנים המנציחים אירועים מסוימים שאירעו במקום על פי סיפורי האסלאם או על שם קדושים איסלאמיים. העלייה אל המפלס העליון נעשית באמצעות מדרגות שבסופם קשתות משורשרות, ועל הדרומי שבהן, זה שממול מסגד אל אקצא, אף מותקן שעון שמש מדוייק, על פיו מתחילות התפילות בזמנן לפי ההלכה המוסלמית.
כיום המתחם משמש כמוקד הסתה נגד היהודים. הכניסה ליהודים מוגבלת מאוד, וכוללת איסור על כניסה עם תנ"ך, סידור תפילה, מגן דוד, דגל ישראל, או כל סממן יהודי אחר. הכניסה להר ליהודים ותיירים שאינם מוסלמים, מתבצעת אך ורק דרך שער המוגרבים הסמוך לרחבת הכותל המערבי, ובשעות מוגבלות. למי שאינם מוסלמים, אין כניסה לתוך מבני כיפת הסלע ומסגד אל אקצא, ובדלתותיהם מוצבים שומרים של הווקף האוכפים את האיסור בפנים חמורות סבר. הכניסה להר כולו איננה אפשרית גם בימי שישי ושבת, ובכל חודש הרמאדן.
הרחבה
סיווג: אתר היסטורי
נגישות:
מקור:נבא, QQ, עמית הורן, Yankale, ניראו, יואב רופא, Asafa01, אבי שטיגלייץ, תובל האדמה, חגי לוית, שגיא פריעד, MMS, משה מירושלים
תאריך עדכון: 6/15/2017 16:29:12
קישורים חיצוניים
