P37312

מתוך עמוד ענן

34.46241497045423 31.502877429215147No   48 מ'

תקציר

עזבנו את עזה, וחזרנו איך הפך חלק מארץ ישראל ל´רצועה´, איך פונו יהודי עזה בתרפ"ט ואיך סייעו גיבורי כפר-דרום להצלת תל-אביב בתש"ח. נכדו של רב הקהילה היהודית בעזה בראשית המאה, מספר את תולדות ההתיישבות היהודית בעזה, אשר נעקרה השנה בפעם החמישית

הרחבה

[[LongDescription::חמש פעמים נאחז היישוב היהודי ברצועת עזה מאז חידוש ההתיישבות בארץ, וחמש פעמים נעקר ממנה. פעמיים התגוררו יהודים בתוככי העיר עזה עצמה, ושלוש פעמים קבעו חקלאים יהודים את מושבם על אדמות קק"ל או על אדמות מדינה שבסביבות העיר. שלוש פעמים נעקרה ההתיישבות בידי אויב, פעם אחת עקב לחץ בינלאומי, ופעם אחת - זו האחרונה – בידינו אנו. "הדמוגרפיה הכריעה", פסק זאב שיף מעל דפי 'הארץ'. "בתום מלחמת העצמאות מנו תושבי הרצועה 280,000 איש, וכיום – 1.3 מיליון. אפילו אם כל תושבי ישראל יתחבו את ראשם באדמה כבנות יענה, אי אפשר להתעלם מלקח דמוגרפי חשוב זה". החרה-החזיק אחריו עמיתו תום שגב: "ישראלים רבים הזהירו מראש שזה יקרה. זהו סיפור הדורש פסיכולוג יותר מהיסטוריון" (12.9.2005). מי יעז להרים ראש מול קביעות נחרצות אלה?

עיסקה בריטית-טורקית בשנת 1885 הוקמה, לראשונה בעת החדשה, קהילה יהודית בעזה. בין ראשוניה היו אברהם שלוש, נסים אלקיים, ובני משפחות קסטל, רבינוביץ', גבאי, שטרומליץ, גואטה וארווץ – כולם בני יפו. הללו התיישבו סביב החמאם המרכזי של עזה, בשכונה שקיבלה עד מהרה את השם חארת אל-יהוד (שכונת היהודים). תוך זמן קצר גדלה הקהילה והתרחבה, וכמאה מאנשיה נכנסו להתגורר גם בשכונות ראס אל-טאלע, חארת אל-זיתון ואחרות. כה חזקה ומגובשת היתה קהילה זו, עד כי - בלא כל התחשבות בדמוגרפיה - שלחה מתוכה חבורות צעירים להקמת שכונה יהודית ראשונה בבאר-שבע (1900), וסייעה להקמת יישוב חקלאי יהודי ראשון בנגב – חוות רוחמה (1911), אשר מתוך אידיאולוגיה, נסמכה על עבודה עברית בלבד. בשנת 1906 שיגרו הבריטים, שליטי מצרים, מספר ספינות תותחים אל מול עקבה בים האדום ואל מול עזה בים התיכון, ו'שיכנעו' את האימפריה העותומנית להסכים למתיחת קו גבול בינלאומי בין השתיים. בחלקו הצפוני-מערבי של גבול זה, הידוע כיום בציבור בשם 'ציר פילדלפי', נבנתה עיר חדשה, חצויה, בשם רפיח. בדרומו הגיע הגבול לטאבה. שרירות ההיסטוריה הביאה לכך ש מאז נקבע בשנת 1906 - לא זז גבול זה ולו בסנטימטר אחד, למרות כל הזעזועים, התהפוכות והמלחמות שעברו על גבו. השטח שמצפון לו הוגדר ארץ ישראל, ומדרומו - מצרים. בשנת 1907 הגיע לעזה הרב נסים אוחנה, והקים במקום בית ספר בשם 'תלמוד תורה', בו לימדו את כל המקצועות – כבר בשנת 1907 – בעברית בלבד, מה שעורר את יצחק בן-צבי ואת אליעזר בן-יהודה לערוך ביקור מיוחד בעיר. היחסים בין מוסלמי עזה לבין הקהילה היהודית היו ידידותיים. מופתי עזה, השייח' עבדאללה אל- עלמי, הסתייע ברב אוחנה במאבקו נגד המיסיון הנוצרי שפעל בעיר, שאל שאלות רבות אודות עמדת התנ"ך כלפי שאלת הא-לוהות, ורשם בכתב ידו את התשובות. אלה נכללו לבסוף בספר שנכתב בידי הרב אוחנה – 'ודע מה שתשיב לאפיקורוס'. הרב אוחנה הוא סבו של כותב שורות אלה. השייח' עבדאללה אל- עלמי הוא סבו של עמאד אל-עלמי, כיום נציג החמאס בדמשק. כתב ידו של המופתי נמצא עד היום בידי משפחת אוחנה. ולוואי ויבוא שלום, ונוכל להעבירו לידי נכדו.

עם נאבוטים וחומצה גפרתית תשע שנים מאוחר יותר, בשנת 1916, חרבה קהילת עזה בפעם הראשונה. צבאו של הגנרל אלנבי, אשר הגיע ממצרים בדרכו לארץ ישראל, תקף את עזה שוב ושוב – ונחל תבוסה. לבסוף מצא קצין מודיעין בריטי צעיר בשם מיינרצהאגן פתרון לבעיה. רכוב על סוסתו, הוא יצא לבדו לעבר קו ההגנה הטורקי, התגרה בחיילים המוצבים בו ונמלט כשהוא משמיט במקריות מעושה תרמיל צד ובו מפות מזויפות המצביעות על כוונה בריטית כביכול לבצע את התקיפה הבאה בבאר-שבע החשופה במקום בעזה המבוצרת. הטורקים התפתו והעבירו את יחידותיהם לבאר-שבע, וכך זכתה התקיפה הבריטית הבאה בעזה להצלחה מלאה. הכוח הבריטי נכנס לעיר, אך לא מצא בה ולו יהודי אחד. חלקם היו נתינים לא עותומניים ונאלצו לצאת עוד טרם הקרבות, חלקם נמלטו מבהלת המלחמה. אלה גם אלה שבו זמנית ליפו.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.kipa.co.il/upload/mfirst/mky16112500.JPG]

חברי קיבוץ כפר דרום בדרכם לעבודה, 1947 (צילום: לעם)

אך שנתיים חלפו – וקהילת עזה שבה למקומה. בין השנים 1918 ו-1929 גדלה הקהילה ושגשגה מבחינה כלכלית ותרבותית. היא הצליחה לעבור את ימי המאורעות הקשים של תר"פ (1920) ותרפ"א (1921), אולם במאורעות תרפ"ט (1929) כבר לא עמד לה כוחה. מאורעות אלה נערכו בהשראת המופתי הירושלמי, חאג' מחמד אמין אל-חוסייני, אשר למרות תעמולתו החריפה נגד העלייה וההתיישבות הציונית מיקד את המאורעות בעיקר נגד היישוב היהודי הישן, אשר חי בארץ מדורי דורות לצד הקהילה המוסלמית. הסיבה לכך היתה יכולתו הרבה יותר להפעיל את החמולות המסורתיות של ערי פנים הארץ כגון חברון, ירושלים וצפת. מבחינה זו עזה דמתה להן. המון מוסת פרץ לשכונות היהודים בקריאות "אד'בחו אל-יהוד" (שחטו את היהודים), ופתח בהרס בתים וחנויות. "סקרנו את הנשק שהיה בידינו", מספר ראש הקהילה נסים אלקיים: "שלושה מקלות (נאבוטים), אקדח לא חוקי אחד, כמה מוטות ברזל, בקבוק חומצה גופרתית, ארבע שבריות, חרב, חמישה סכיני מטבח ושני גרזנים" (אלקיים, ארבעים שנות יישוב יהודי בעזה, עמ' 384). בפרוץ ההמון פנימה הוטלה חומצה בפניו של אחד התוקפים, והאקדח השמיע גם הוא את קולו. חיילים בריטים הגיעו וביקשו לברר מיד מאיזה כלי נשק נורו היריות. אחת הנשים הפנתה אותם לצד הערבי. התקיפה הערבית נעצרה אמנם עם הופעת הבריטים, אך ההמון הערבי המשולהב לא הסכים בשום אופן להתפזר. דין ודברים קשים התפתחו, וסוכם כי הצבא הבריטי יוביל את בני הקהילה היהודית לתחנת הרכבת וידאג להסיעם ללוד ולתל-אביב. קהילת עזה חדלה מלהתקיים.

החירבה שהפכה לחיזעה רק בשנת 1946 חזר היישוב היהודי לרצועת עזה. במבצע ההתיישבות הגדול ביותר שערכה אי פעם התנועה הציונית, שוב בלא כל התחשבות בבעיה הדמוגרפית, הוקמו בלילה אחד, ליל מוצאי יום כיפור תש"ו, אחד-עשר יישובים חדשים בנגב הרחוק של אותם ימים, באזור הערבי לגמרי שבין באר-שבע לעזה. אחד מיישובים אלה נוגע ישירות לענייננו: הוא הוקם, בסיוע קרן היסוד, על אדמה שנרכשה על ידי קק"ל עוד בשנות השלושים. שמו היה כפר-דרום. היישוב הצעיר החזיק מעמד אך שנתיים, אך בנפילתו סייע למעשה להצלתה של תל-אביב. בשנת 1948, מיד עם סיומו של המנדט הבריטי, פלש הצבא המצרי לארץ כשהוא מתקדם באותה דרך בה צעדו לפניו הצבא הבריטי, צבא נפוליאון, הצבא הפאטמי, צבאו של אלכסנדר מוקדון ורבים אחרים - דרך הים, היא VIA MARISההיסטורית. מטרתם של המצרים היתה לסכל את הוצאתה לפועל של תוכנית החלוקה אשר נתקבלה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, ולמנוע בכל דרך הקמה של מדינה יהודית בארץ ישראל. הכוח הצבאי הישראלי שעמד מולם היה מצומצם מאוד – בן-גוריון ריכז באותה עת את כל הכוחות נגד לטרון, כדי לשבור את המצור הערבי שהוטל על ירושלים. המכשול העיקרי שעמד בדרכו של הצבא המצרי היה מספר זעיר של יישובים: נירים, ניצנים, נגבה, יד-מרדכי וכפר-דרום. בתורות הלחימה הקלאסיות מקובל כי על הכוח התוקף להגיע ליחס של 1:3 מול הכוח המותקף. המצרים שלחו מול 45 המגנים שנמצאו בממוצע בכל יישוב כמה אלפי לוחמי חי"ר - מתוגברים בשריון, מטוסים וארטילריה. כפר-דרום עמד בגבורה בהתקפות חוזרות ונשנות, עד שלא ניתן היה לעמוד עוד. ב-8.7.1948 פונה הכפר, הותקף על ידי המצרים פעם נוספת ונכבש לבסוף כשהוא ריק מאדם. כפר-דרום נפל, אולם ההשהייה שנוצרה בלוח הזמנים המצרי עקב עמידתם של היישובים ותקיפת ארבעת מטוסי המסרשמידט הישראלים את גשר 'עד הלום', דרומית לאשדוד, היא שאיפשרה לישראל להחזיר בינתיים מלטרון את חטיבות גבעתי ואלכסנדרוני, ולייצב שנית קו הגנה חדש על תל-אביב. בסופה של מלחמת העצמאות לא נסוג הצבא המצרי לקו הגבול הבינלאומי, אלא לאמצע הדרך בלבד. רצועת עזה נולדה: שייכת לארץ ישראל, מאוכלסת פלשתינים - חציים יושבי קבע וחציים פליטים - ונשלטת באופן מוחלט על ידי מצרים. הפלשתינים היו הראשונים שטעמו את נחת זרועו של השלטון המצרי. ב- 22.9.1948 הכריזו הפלשתינים בעזה על כינונה של "ממשלת כל פלשתין", אימצו כדגל פלשתין את דגל המרד במדבר של השריף חוסיין ולורנס איש ערב מ-1916, ובהיותם שליטי עזה בלבד הכריזו על "עצמאות שלמה של פלשתין כולה, מסוריה ולבנון בצפון, סוריה ועבר-הירדן במזרח, הים התיכון במערב ומצרים בדרום". המצרים לא גילו סובלנות כלפי צעדים אלה. ב-6.10.1948 הם פיזרו את 'ממשלת כל פלשתין', העלו את חבריה על כלי רכב וגירשו אותם מעזה אל תוך שטח מצרים. גבולותיה של רצועת עזה הוגדרו בהסכם שביתת הנשק שנחתם בין ישראל למצרים בשנת 1949 באי רודוס. עם זאת, גבולות אלה שונו תוך זמן קצר על פי בקשת המצרים. שטח זעיר בצפון הרצועה נמסר לידי ישראל, אשר הקימה עליו את היישוב נתיב-העשרה. בתמורה קיבלו המצרים מידי ישראל שטח נרחב בהרבה בדרום הרצועה, שכלל את היישובים הערביים עבסאן אל-כביר, עבסאן אל- זע'ייר, וכן חירבה שהפכה לימים בידי הסופר ס. יזהר לכותרת של ספר מיתולוגי: "חירבת חיזעה". שטח זה הוא שיצר את ה'בטן' המפורסמת בדרום מזרחה של רצועת עזה, בואכה כרם-שלום. תביעה פלשתינית ראשונה לשטח עליו עומדת כיום נתיב-העשרה הועלתה כבר לפני מספר חודשים באופן בלתי רשמי על ידי הרשות הפלשתינית. לאור חילופי השטח ההדדיים, אם תשוב ותועלה תביעה זו ניתן יהיה להתגבר עליה בקלות יחסית: לכל משוואה יש, כידוע, שני צדדים. בראשית שנות החמישים היתה רצועת עזה פעילה מאוד. מוסטפה חאפט', ראש המודיעין המצרי ברצועה, נהג להחדיר לשטח ישראל חוליות פלשתיניות אשר עסקו בגניבה, שוד, מיקוש, ירי מהמארב ועוד. הללו כונו בצד הישראלי 'מסתננים', ובצד הערבי 'פדאאיין' (משליכי נפשם מנגד). אחד המקרים שזעזעו את ישראל היה רצח רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל-עוז שנורה מן המארב. "לא מהערבים אלא מעצמנו נבקש את החשבון על מותו של רועי", ספד לו משה דיין, והמשיך ודיבר על העיניים הכלות בהן מתבוננים ערביי עזה לעבר שדותינו, ועל ההכרח להיות דרוכים תמיד. בסופו של דבר נשלחה למוסטפה חאפט' ביולי 1955 חבילה כמתנה, והוא חדל מפעולות אלה. ישראל חזרה וכבשה את רצועת עזה בנובמבר 1956 במסגרת מבצע סיני, ונסוגה ממנה כפי שנסוגה מכל סיני במארס 1957, עקב לחץ בין לאומי כבד מצד המעצמות. עשור חלף, ובמלחמת ששת הימים ב-1967 שבה ישראל וכבשה אותה שוב, למרות הסתייגותו של משה דיין אשר העדיף שלא להסתבך בטיפול בפליטים הרבים אשר גדשו אותה.

היאחזות 'השומר הצעיר' בנצרים ההתיישבות היהודית ברצועת עזה לאחר 1967 מעולם לא היתה ספונטנית, ולא נעשתה כתוצאה של יוזמה מלמטה, כפי שאירע תכופות ביהודה ושומרון. כאן, עקב אילוצי השטח והאוכלוסייה הערבית, תוכננה ההתיישבות כולה בשיקול דעת ממלכתי ועל ידי החלטות ממשלה רשמיות. התפיסה המובילה היתה להקים ברצועה חמש 'אצבעות' התיישבות יהודית, אשר תיכנסנה אל בין גושי ההתיישבות הערבית: ניסנית,דוגית ואלי-סיני – מצפון לעיר עזה, נצרים – בין עזה לבורייג' ודיר אל-בלח, כפר-דרום - במקומו ההיסטורי, גוש קטיף – בדרום מערב, ופִתחת רפיח – כמרחב חיץ בין הרצועה לבין סיני. כל היישובים ברצועה הוקמו על אדמות שנרכשו עוד בעבר ע"י קק"ל (כפר-דרום), או על אדמות מדינה ריקות מאדם ובלתי מעובדות (גוש קטיף). היה זה אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, אשר הורה על פי החלטת ממשלת המערך (ינואר 1970) לגדר 48,000 דונם עליהם הוקמו נצרים וגוש קטיף. היה זה גרעין של 'השומר הצעיר' אשר הקים את היאחזות נצרים (מארס 1972), והיה זה יצחק רבין אשר כיבד בנוכחותו את יישוב הקבע הראשון שהתאזרח ברצועה - נצר-חזני. תוכנית אלון קבעה כי פתחת רפיח תהווה גוש חוסם בדרך הפלישה המסורתית לארץ ישראל, ושעל כן יש לדאוג לכך שגבולה הדרומי העתיד של ישראל יישאר תמיד ממערב לה. ככל שייראה הדבר מוזר על רקע המציאות השוררת כיום בשטח, התנהלו היחסים בין היישובים היהודיים לבין אלו הערבים על מי מנוחות. תושבי נצרים נוהגים לספר על שלושת או ארבעת החיילים שנשלחו לשמור על היישוב, ועל יחסי השכנות הטובים והקניות התכופות בשוקי עזה. פיגוע ההתאבדות הראשון אירע בנובמבר 1994, בעקבות כניסת אנשי אש"ף לשטח אחרי הסכם אוסלו. לאחר הפיגוע הציע שמעון פרס לפנות את נצרים. ראש הממשלה יצחק רבין התנגד לכך ('הארץ', 12.9.2005). תוכנית ההתנתקות אמרה את דברה, ועקירתו של גל ההתיישבות החמישי בחבל עזה הושלמה ב-12.9.2005, יום אחד בלבד לפני יום השנה להסכם אוסלו. "הדמוגרפיה הכריעה" אמר זאב שיף. גם הפסיכולוג אליו נשלחה מדינת ישראל בידי תום שגב קם עתה, בתום הטיפול, מכורסתו. אין ספק: ההתיישבות בחבל עזה היתה מטרד. לעולם כולו קל יותר בלעדיה. גם ההתיישבות ביהודה ושומרון היא מטרד. לעולם כולו היה קל יותר בלעדיה. מדינת ישראל כולה היא מטרד. לעולם כולו היה בלא ספק קל יותר בלעדיה. 15/9/2005]]

סיווג: היסטוריה
נגישות: הכל
מקור:Altripya
תאריך עדכון: 7/12/2019 07:18:44

קישורים חיצוניים

{{{Csrc}}}
636985127249512074