|
גבעת השישה עשר הוא שם הגבעה הנמצאת צפונית … גבעת השישה עשר הוא שם הגבעה הנמצאת צפונית לנווה מנחם. שם הגבעה מנציח פעילות של מחלקה מההגנה שיצאה לבצע פעילות עונשין בכביש המחבר את רמאללה עם לטרון בלילה שבין ימים רביעי-חמישי אור לכ"ג באדר א' תש"ח (4/3/1948).
סיפור ה'שישה עשר' קשור קשר הדוק עם ההתיישבות מצפון לירושלים שמלפני מלחמת השחרור. המושב עטרות והמושב כפר עברי - נווה יעקב, היו שני יישובים חקלאיים שהיו קיימים עד 1948 וסבלו קשות לאורך השנים ובמיוחד בימי המאורעות. נקודות היישוב היו מבודדות, מוקפות בכפרים ערביים עוינים, משום כך רבו התקריות סביבם ובדרך אליהם, תקריות שחלקם גבה מחיר דמים.
בשבוע האחרון לחודש פברואר 1948, היו שוב תקריות אחדות על כביש ירושלים-רמאללה, בה ובשני במרץ יצאה הוראה מטעם המטה הכללי, לפגוע באוטובוס המוביל מדי בוקר פועלים ערבים מרמאללה ללטרון. מטרת המבצע הייתה להבהיר לאויב המתנכל לתחבורה היהודית, כי יש לכוח היהודי יד ארוכה החודרת ומגיעה לתוך אזורים ערביים, זאת תוך כדי הטרדת התחבורה הערבית. מסגרת המבצע נקרא "מבצע שמואל".
על ההתקפה החליט מפקד מחוז ירושלים דוד שאלתיאל. כשברקע נשמעת התנגדות לביצוע הפעולה, בין השאר משום שברקע עדיין זכרו את סיפור הקשה של נפילת הל"ה בדרכם לגוש עציון (שהיה כחודשיים קודם לכן)
נועם גרוסמן מפקד הכוח קיבל את הפקודה.
ערב היציאה, לפני ארוחת הערב הסביר נועם גרוסמן, מפקד הפעולה, לחיילים את פרטי הפעולה ובסמוך לחצות יצאו לדרך.
מארב על כביש ירושלים רמאללה
נקודת היעד בה התמקם המארב נמצאה על הכביש 443 כיום-צומת עופר. בשעה 6:40 הופיע האוטובוס שארבו לו. אנשי המארב ירו עליו ופגעו בו אך הוא כנראה אפילו לא נעצר. נהג האוטובוס התכופף והמשיך לנהוג, ועד מהרה נעלם מהעין. מהעדויות לא ברור כמה נוסעים היו בפנים, ואם בכלל היו. כך או כך, מטרת המבצע לא הושגה, והיריות רק שימשו אות אזעקה לאויב, שכנראה היה בכוננות, לצאת למרדף כנגד הכוח היהודי הקטן. נועם שרק את האות לסיום המארב ואנשיו פתחו בנסיגה.
נפילת הכוח בדרכו חזרה מהפעולה
יש גרסאות שונות לגבי דרך ההימלטות, אולם אין ספק לגבי התוצאה העגומה: נועם וחמש עשרה מחבריו נפלו חלל ורק שלושה חזרו לעטרות. הפרטים להלן הם פרי עדויותיהם. בהישמע היריות הראשונות צילצלו פעמוני הכנסיות בשני הכפרים הסמוכים, ביתוניא וראפאת, וערביי האזור הוזעקו. כוח הנסוג לכיוון עטרות אותר והחל מרדף אחריו. הערבים הרודפים תפסו את הרכסים שמסביב לציר הנסיגה והמטירו על נועם ואנשיו אש מכל הכיוונים. כבר בשלב הראשון של המרדף היו פגיעות, אולם הן לא היו קטלניות. גם למכוניות הנוסעות לרמאללה וממנה התגלה הכוח, ועד מהרה נראו מהעבר ההוא מכוניות עמוסות אנשים, שעמדו להצטרף לרודפים כדי לכתר את המחלקה. במצב זה לא יכלו הנסוגים להמשיך לשכב, ובלית ברירה קמו והמשיכו בריצה אל הכיוון האפשרי היחיד, הבסיס, במושב עטרות, שהיה מרוחק כשישה קילומטרים, מרחק רב בדרך הררית. בשעה 7:15 הגיעו הנסוגים לעמק רחב יחסית, ואדי אל-דיר, שם מצאו עצמם מוקפים מכל עבר. שלושה מהם נחלצו בכל זאת מהכיתור וטיפסו על רכס שממזרח לעמק. שאר חבריהם לא הצליחו לפרוץ בעקבותיהם, וקשר העין בין השלושה לשאר האנשים אבד. האש העזה שנורתה עליהם הוציאה מכלל אפשרות חזרה לאחור.
שמות הנופלים והבאתם לקבורה – פלוגת נעם
ואלה שמות שישה עשר כפי שפורסמו בפקודת יום של גדוד מוריה: מפקד הפלוגה סרן נועם גרוסמן בן 20, סגן מפקד הפעולה מרדכי (מוקה) גרוסמן בן 21, מפקדי הכיתות: יהושע ויסמן בן 21, יקותיאל אורבך בן 23, ואשר ליפצין בן 19, החיילים: שמשון דגני (ג'אנה) בן 20, אליהו וילצ'ק (זאבי) בן 19, שמעון יעקובוביץ בן 21, מרדכי (חביב) יפרח בן 18, משה כהן בן 24, יהודה מזרחי בן 24, יהודה (בן שלום) מזרחי בן 16, משה רחמים מזרחי בן 17, ראובן מזרחי בן 20, מאיר עזרא בן 23 וכן סגן נתן פרלמן בן 23, כתב של "קול מגן העברי" הצטרף לפעולה והיה הכתב הצבאי הראשון שנפל במלחמת העצמאות.
מיד לאחר נפילתם החליטו אנשי הפלוגה ממנו יצא הכוח לקרוא לפלוגה "פלוגת נועם" לזכר מפקדם.
כעבור שלושה ימים - בכ"ו באדר א' תשכ"ח (7.3.1948) - הובאו הנופלים לקבורה בבית הקברות בסנהדריה. בה' באלול תשי"א (6/9/1951) הועברו עצמותיהם לקבורה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל באזור א' חלקה 2, שורות 28-27.
לצערנו, עטרות ונווה יעקב נעזבו במהלך קרבות מלחמת השחרור והן נהרסו עד לייסוד ולא שוקמו עוד.
לקט מתוך מאמרו של ד"ר יוסי שפנייר מו עוד.
לקט מתוך מאמרו של ד"ר יוסי שפנייר
|
Description
|
