שכונת משכנות שאננים
מתוך עמוד ענן
759 מ'
תקציר
משכנות שאננים הייתה אחד ממפעלי הפיתוח הראשונים בעיר החדשה של ירושלים בתקופה העות'מאנית והשכונה היהודית הראשונה שהוקמה בירושלים מחוץ לחומות העיר העתיקה. היא הוקמה בשנת 1860. הקמתה, ביוזמתו ובתמיכתו של משה מונטיפיורי, סימלה את תחילת תקופת "היציאה מן החומות" בירושלים. בתי משכנות שאננים כיום, לאחר שיפוץ ושימור, משמשים כמרכזי כנסים, מרכזי מוזיקה ובתי הארחה.
הרחבה
עד אמצע המאה ה-19 השתרעה ירושלים על השטח התחום בתוך חומות העיר העתיקה בלבד. שהייה מחוץ לחומות, בייחוד בשעת לילה, נחשבה מסוכנת ביותר בשל כנופיות שודדים שהפילו חיתתן על האזור. בין חומות ירושלים העות'מאנית הצטופפו תושבים מוסלמים, יהודים, נוצרים וארמנים במספרים גדלים והולכים, בצד אנשי ממשל עות'מאנים, קבוצות אנשי דת ופילנתרופים ממדינות שונות, ונציגים דיפלומטיים של מעצמות שונות שגילו עניין גובר והולך בירושלים. בשלהי התקופה העות'מאנית הגיעה הצפיפות בעיר שבין החומות לממדים בלתי נסבלים, דבר שהשפיע על תנאי המחיה, התברואה והכלכלה של העיר.
גורמים שונים, בהם מעצמות זרות וכנסיות, שהיו זקוקים לשטח למפעליהם המתוכננים בירושלים, החלו לגלות התעניינות ברכישת קרקעות בשטחים הסובבים את העיר - בעיקר ממערבה ומצפונה. בין אלה היה הפילנתרופ היהודי-אנגלי משה מונטיפיורי, שבביקוריו בעיר הוטרד ממצוקת הדיור של יהודי ירושלים בין חומות העיר העתיקה, מהיעדרם של שירותי רווחה ובריאות הולמים, ומהיעדר אמצעי כלכלה שיאפשרו ליהודים להשתחרר מן התלות בנדבות לקיומם. קדמו ל"משכנות שאננים" מספר מפעלים פרטיים שהוקמו בשנות החמישים של המאה ה-19. בין היתר הוקמו באותה עת בית הקיץ של הקונסול ג'יימס פין בטלביה ומפעלו בכרם אברהם, ביתו של לודוויג שנלר בליפתא ובית הספר הפרוטסטנטי בית הספר גובאט שהקים הבישוף סמואל גובאט על הר ציון. ב-1860, כמעט בו זמנית עם משכנות שאננים, החלו בהקמת מגרש הרוסים ובית היתומים של שנלר.
לרשות מונטיפיורי עמדה קרן של כספי העיזבון של הנדבן היהודי-אמריקני יהודה טורא, שבמותו השאיר $50,000 לטובת ירושלים ויושביה. על כן היו שקראו לה "חצר יהודה טורא". תחילת ההתארגנות לבניית משכנות שאננים הייתה בשנות החמישים של המאה ה-19. רכישת הקרקע נעשתה כבר ב-1855, שנת ביקורו הרביעי של מונטיפיורי בארץ. השטח שנקנה היה מגרש של 18,000 מ"ר, מעל לבריכת הסולטאן מול הר ציון. מאחר שרכישת קרקע באותם ימים על ידי נתין זר הייתה בלתי אפשרית, הוצא לשם כך צו מיוחד מטעם השלטונות, אשר התיר למונטיפיורי את רכישת הקרקע מפחת ירושלים תמורת 1,000 לי"ש.
תחילה ייעד מונטיפיורי את הקרקע להקמת בית חולים ליהודי העיר, אך העובדה שבשנות החמישים הוקם בעיר העתיקה בית החולים רוטשילד, וחוסר הנכונות של התושבים להתאשפז מחוץ לחומות העיר, גרמו לגניזת הרעיון. מונטיפיורי החליט לייעד את השטח להקמת שכונת מגורים חדשה ומרווחת, שתעניק ליושביה אלטרנטיבה לחיים הצפופים והתלותיים שבין החומות.
את משכנות שאננים הקים מונטיפיורי (למעשה בפועל, המשגיח והאחראי על ההקמה היה הרב יצחק פ"ח רוזנטל שהעלה את הרעיון לרכוש קרקע סמוך לירושלים עוד בשנת תקצ"ט-1839) על שליש מהשטח שרכש. ה"שכונה" נבנתה למעשה כמבנה ארוך אחד של בתים טוריים, שבנייתו ארכה כשנה והוא נחנך בשנת 1860. המבנה כלל 16 דירות מרווחות יחסית במושגי אותם ימים, כשלכל אחת מהן חלקת אדמה קטנטנה. כמו כן הוקמו שני בתי כנסת - אשכנזי וספרדי, ומקווה טהרה. כן פעלו במקום בית מרחץ ובור מים עם משאבה, חידושים של ממש במושגי הסניטציה של ירושלים באותה תקופה. בהמשך החליט מונטיפיורי על הקמת מבנה נוסף, קצר יותר, מאחורי המבנה הארוך ובו ארבע דירות נוספות.
את הדירות ייעד מונטיפיורי לאנשים נזקקים ולתלמידי חכמים, מבני העיר העתיקה. בחירת המועמדים הוטלה על הכוללים. כן הייתה כוונה שמחצית הדירות ייועדו לאשכנזים וחצי לספרדים. על פי התוכנית הראשונה היו צריכים הדיירים להתחלף אחת לשלוש שנים, כך שכל עניי ירושלים ייהנו מהבתים (תקנה י"ג בתקנות השכונה) אולם תוכנית זו לא נתקיימה, מכיוון שלאחר סיום הבנייה כמעט ולא היו בנמצא משפחות שניאותו להתיישב במקום, מפחד השודדים בלילה וריחוק המקום ממרכז היישוב היהודי. על כן הוחלט לתת את הבתים נחלה לצמיתות ואף לתמוך במתיישבים תמיכה כספית.
במעלה הגבעה הקים מונטיפיורי, עוד לפני בתי השכונה, טחנת קמח, שתספק למתיישבים מקום תעסוקה לפרנסה. הוא קיווה שהטחנה תספק שירותים במחיר נמוך מזה של הטוחנים הערבים וכך תקל על עניי ירושלים. מונטיפיורי שלח ציוד מלא מלונדון, והטחנה הוקמה בפינה הדרום מערבית של המגרש ב-1857. בתחילה הפעילוה טוחנים מאנגליה ואחר כך נמסרה הטחנה בחכירה לרבי יוסף רוזנטל. במשך הזמן התקלקלו המכונות, ומכיוון שהוקמו בעיר טחנות קיטור הטחנה נעזבה.
השם משכנות שאננים ניתן לה בהשראת פסוק מספר ישעיהו, פרק ל"ב, פסוק י"ח: "וישב עמי בנווה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחת שאננות", ונועד לשקף את "שאננותם" של מתיישביה שהעזו לעזוב את הביטחון היחסי שהיקנו להם חומות העיר העתיקה.
מונטיפיורי בהתייעצות עם הרב נתן מרקוס אדלר החליטו לקרוא למקום משכנות שאננים "כדי שלא לבייש את יושביהם בקרא להם בתי מחסה לעניים."
סיווג: מבנים ומקומות
נגישות:
מקור:הגולניסט הנודד
תאריך עדכון: 6/8/2021 15:29:23
קישורים חיצוניים
